אז אתמול בלילה, אידיאלי בסביבות השעה 10:10, איבדתי את בתולת הקריוקי שלי. בהתחשב בכך שגיבור הגיטרה נכנס לבית שלי, הבנתי שהיום הזה יבוא. עם זאת, לפני גיבור הגיטרה, הייתי חיובי שהפוביה שלי לשירה ציבורית תימשך כל החיים.
כשקיבלתי את ההזמנה מ- @vdog להצטרף למצב של סופרי בלוגים לארוחת ערב וקריוקי, הבטחתי לעצמי שלא אהיה מפסיד בפינה שאומר, “לא, באמת, אני לא יכול לשיר.” הת’ר הבטיחה לי ששירה איומה יכולה להיות מקסימה. לא מה ששמעתי ממדריכי המוזיקה של המוסד היסודי שלי שהניעו אותי לשיר הרבה יותר בשקט מכיוון שחוסר הטון שלי היה לזרוק את הילדים האחרים מחוץ למולודי.
אז לא משנה מה האפרוחים האחרים האמינו לי, אני מנחש שהם לא האמינו שאני חגיגה חגיגה. קרעתי את החולצה העדינה שלי כדי לחשוף את מקצף החצי השני שלי, בניסיון לערוץ הרבה יותר טוב את אבריל לאביין, כשהכנסתי לסולו הראשון שלי: מסובך. וסיפקתי את כל מה שיש לי.
אני לא מתכוון לקבוע כי התנדנדתי בבית. (האם עלי להתוודות ראשונה מאוד שהיינו בחדר אישי, מגבילים את הקהל לעשר נשים?) עם זאת אני אציין שיש לי תקופה רבה מאוד.
העדים לאירוע מבורך זה כוללים את סטפניה, דב, שיאולין מאמא, מלכת ספרד, לינדזי, טקממה בת ‘, גלניה, וודוג וכמובן הת’ר. כמו כן, ג’יל הרע היה צריך לעזוב מוקדם. אולי היא הייתה מצטרפת אלי לבמה.